יש פציינט שיהיה מרוצה מחדות ראייה של 6/6 ופציינט אחר ירגיש שהוא רואה כך מטושטש, ההבדל הוא באישיות של הנבדק.
באורתופטיקה עוסקים בפיתוח של מערכת דו עינית שבה הראיה טובה ונוחה, והתפקוד יעיל, מה שיבוא לידי ביטוי בכל פעולה של הנבדק.
ישנם אנשים המתחמקים משימוש מסוים בראיה, רק משום שהם לא יכולים לתפקד, כמו: נמנעים מנהיגה, קריאה וכו'.
העיקרון החשוב ביותר באורתופטיקה הוא שהמערכת הראייתית היא מערכת שמתפתחת אפילו לפני הלידה, ובודאי שאחריה. לכן כמו כל מערכת שמתפתחת, המערכת הראייתית יכולה להתפתח באופן טוב, או להתפתח עם שיבושים, אבל ללא ספק היא נתונה במשך ההתפתחות ואולי גם אחריה לשינויים חיצוניים, או להשפעות חיצוניות.
דוג': אם שמים לאדם צעיר (או בע"ח צעיר) רטייה על העין למשך זמן, לאחר שנוריד אותה הראיה בעין הזו תהיה לקויה ביותר.
זה סימן לכך ש:
1) הראיה עדיין מתפתחת, ודורשת תנאים הולמים כדי להמשיך לעשות זאת.
2) ניתן לקלקל את ההתפתחות הזו בדרכים שונות.
הדעה הרווחת אצל אופטומטריסטים היא שמערכת הראיה ממשיכה להתפתח אפילו עד גיל מבוגר (גיל 20- 25 וייתכן שאפילו יותר).
עיקר ההתפתחות היא בחודשים הראשונים של החיים, אבל בכל זאת ניתן להשפיע על המערכת במידה מסוימת, אפילו עד לגילאים מבוגרים.
המסקנה מהקביעה הזו היא שניתן לא רק לקלקל אלא גם לשפר, זאת"מ שמהערכת הראייתית היא מערכת שתמיד ניתן ללמד.
רופאי העיניים סירבו לקבל את הקביעה הזו במשך קרוב ל100 שנים (בניגוד לאופטומטריה שטענה זאת במשך 70 שנה). רק כיום מחקרים בנוירולוגיה מראים שניתן לשנות את התפקוד הנוירוני במוח, אפילו בגיל מבוגר ביותר.
המוח פלסטי וניתן לעיצוב אפילו בגיל מבוגר, ניתן לחדש או לייצר קשרים חדשים בין תאים שונים ובין אזורים שונים שיכולים לתפקד במקום האזורים שנפגעו, לדוגמה: ניתן לשקם במידה מסוימת את תפקודי המוח, בינהם גם תפקודי ראיה, במקרים של אדם מבוגר לאחר שבץ, שיתוק וכו', לכן ניתן לעשות זאת גם במקרים של: פזילה, עין עצלה,convergence insufficiency… לא ניתן לעשות זאת בכל מקרה, אבל ניתן לשפר את המערכת הראייתית עד גבול מסוים.
אם עושים משהו שוב ושוב, זה נקלט במערכת הנוירולוגית, ויהיה ניתן לבצע זאת שוב לאחר מכן יותר בקלות- ניתן לשלב זאת גם במערכת הראיה.
כיום יודעים שהתפתחות הראיה היא פחות או יותר לפי שלבים מוגדרים, ויש תפקודים שנלמדים בכל שלב.
השלבים הללו חופפים במידה רבה, אין נקודה ספציפית שבה שלב אחד מסתיים ואחר מתחיל, חלק מהשלבים ממשיכים במשך עשרות שנים או יותר.
ידוע שבמידה רבה יש פרק זמן ספציפי שבו נלמדים תפקודים ספציפיים, אם מקדימים את התקופה הזו זה לא עוזר, ואם מאחרים את התקופה הזו זה יהיה מאוחר מדי, הכוונה שעדיין יהיה אפשרי לקבל משהו, אבל לא מספיק כדי לקבל תפקוד מלא, דוגמה: ללמוד לרכב על אופניים- תינוק בן שבועיים לא יצליח ללמוד, אדם בן 80- יתקשה מאוד בלמידה, ילד בן 4-5 הפיזיולוגיה, האנטומיה, המוח, ושיווי המשקל מפותחים מספיק- ילמד בקלות.
התקופה הזו שבה המערכת מוכנה ובעצם דורשת ללמוד תפקיד מסוים נקראת תקופה קריטית= התקופה הרגישה.
נבחן את התקופות הרגישות, מה שיהווה את הבסיס להבנת כל התפקודים.
בנוסף בתקופה הרגישה ישנה אפשרות לקלקל: הפרעות שקיימות במערכת בגילאים מסוימים, תהיינה בעלות השפעה שלילית הרבה יותר גדולה מאשר הפרעות שהופיעו לפני התקופה הקריטית או אחריה, דוג': ילד שמפתח eso tropia בגיל שנתיים, ילמד לדכא את העין הזו, הוא לא יראה כפול לעולם (עקרונית הוא אמור לראות כפול, כי הדמות נופלת על נקודות לא תואמות). כדי לגרום לו לראות כפול נצטרך להפעיל מאמץ רב, וגם אז הסיכויים לא גבוהים שנצליח לעשות זאת.
אם אותה eso tropia מתרחשת בגיל 9-10, הוא יראה כפול והכפילות הזו לא תעזוב אותו, קשה מדי לדכא, העין מפותחת מדי והיא לא תפסיק לתפקד רק בגלל שזה מפריע.
בגיל 50-70 בהן מתרחשות תופעות כמו שיתוק עצב 6 או 4, הנבדק יראה כפול, והוא יוכל להתמודד עם זה רק בעצימת עין, הוא כבר לא יכול לדכא.
התקופות הרגישות ההלו הן לטובה וגם לרעה. דיכוי- מצד אחד רע- מתעלם מעין אחת, מצד שני טוב- כי הוא מאפשר תפקוד תקין.
בתקופות הללו המערכת יכולה לבצע אדפטציות.
אדפטציה- שינוי במערכת לטוב ולרע, אבל מדובר בשינוי שמאפשר למערכת לנהל חיים יום יומיים.
שנתייחס לתופעות הללו נבדוק- מתי הן מתפתחות, איך, מה יכול להשפיע על ההתפתחות הזו, ומה ניתן לעשות במידה וההתפתחות לא הייתה תקינה.
ההגדרה של אורתופטיקה היא תרגילים לעין עצלה ולסטרביסמוס (זו הגדרה מיושנת).