Contrast Sensitivity:
האותיות שמראים לפציינטים הם בניגוד של 100% שחור לעומת לבן. בחדות ראייה בדר"כ בודקים ראייה בניגוד של 100%. אם ניתן גוונים של אפור האחוזים ירדו.
בתמונה עם פסים התמונה הולכת ונעשית קונטרסט יותר נמוך. למטה הקונטרסט הוא 100% ולמעלה הוא אפס, באמצע הוא משתנה. אפשר לדמיין מן עקומה שעולה ויורדת. מבחינת spatial יש לנו CPD נמוך בהתחלה ובסוף גבוה. מרחוק יש פחות סייקל, ככל שמתקרבים הסייקל יגדל.
המונח contrast sensitivity לקוח מבדיקות פסיכופיזיות ששואלים אנשים אם הם רואים כל מני תדרים. בסופו של דבר אומרים שבתדר מסוים הcontrast sensitivity של אותו אדם הוא נגיד 8, 10 וכו' ובסוף אפשר לייצר גרף שאומר מה הCPD לעומתו.
המשמעות היא שלמערכת הראייה שלנו יש העדפה לspatial frequency מסוימים, היא מעדיפה תדרים מסוימים על גבי אחרים. כנסתכל על תמונה של פרצוף, אפשר לקחת אותה ולחלק אותה לכל מני תדרים. תדר 1: מסתכלים רק על הפרצוף. תדר 2: מסתכלים על שליש פנים. תדר 3: עיניים ואף. העין שלנו רואה את התמונה אבל בעצם חלק מהתאים בעין וגם במוח מחלקים את התמונה לכל מני תדרים. יש לנו תדר נמוך, יש לנו רגישות שונה לכל אחד מהתדירויות, כמו מערכת הקלטה מתוחכמת שלוקחת את הבסים (תדר נמוך) ומעבירה בערוץ אחד, והתדרים האחרים בערוצים אחרים. זה מראה את הרגישות של העין והמוח לתדרים שונים.
Temporal Resolution:
רזולוציה בזמן. גם כאן אפשר לחשוב שכשמסתכלים על משהו רואים תמונה אחת, אבל התמונה מהבהבת כמה מאות פעמים בשניה. העין שלנו לא מסוגלת לראות הבהוב בקצת של 100 פעם בשניה ולכן רואים תמונה חלקה. כשמסתכלים על נורה לא רואים אותה מהבהבת אבל בארץ החשמל שלנו גורם לנורה להבהב 50 פעם בשניה (בארץ עובדים עם 50HZ). בנורת ליבון אין הבהוב במהירות כזו כי לוקח זמן לחוט להט להתקרר. יש לנו temporal resolution גבוה יותר בשדה הראייה ההיקפי ולכן אפשר לראות את ההבזקים של נורות כשמסתכלים מהצד, או על מאוורר מהצד. במרכז – הspatial רזולוציה יותר טוב.
Critical fusion frequency – CFF:
מראה לנו את הרגישות שיורדת לכמעט 50HZ, רוב האנשים סביב 50HZ לא רואים הבהוב. יש פיק ב10 הרץ שאנו רואים יותר טוב.
Dynamic range:
קשור גם לתפקוד של מערכת הראייה. אנחנו רוצים שהמערכת תדע לעבוד באור נמוך וגם אור גבוה. הפער בין כמות האור שנצליח לתפקד בחושך לבין אור יום זה 1014. הרבה פעמים משווים מצלמה לבין בן אדם – אצל האדם הטווח הדינמי הוא עצום.
גודל האישון משפיע דרמטית על כמות האור שנכנס. יש לנו תהליכים שקורים ברודס ובקונס. בראייה נמוכה הרודס רגישים. התאים ההוריזנטליים עוזרים לנו לעשות הדקטציה לאור.
אור – קרינה אלקטרו מגנטית. יש לנו תדרים מרדיו ועד קרני גמא ותדרים ב1020. הראייה שלנו הוא טווח קטן. אורך גל של קרני גמא הוא סביב הרמה האטומית/תתאטומית. אוטלרא ויולט וכו'. הגודל של אור נראה הוא 0.5 מיקרון זה 500 ננומטר. ספקטרום הראייה הוא מ400 ננומטר עד 700 ננומטר. מעבר ל-700 זה אורכי גל ארוכים שנקראים אינפרא אדום וכו'. מתחת ל400 ננומטר זה אורכי גל קצרים והם נקראים אולטרה-ויולט
הבליעה של אורכי הגל בעין:
הדבר העיקרי שבולע את האנרגיה בעין הוא המים! מה הבליעה של המים? באורכי גל מאוד קטנים, מעבר לאולטרה ויולט יש בליעה מאוד גדולה, ואז יש ירידה בבליעה בספקטרום הנראה. יש מן שקע בכמות הבליעה של האור שמגיע לעין ולכן הוא בכלל יכול להיכנס לעין. העין מלכתחילה גם אם הפוטורצפטורים שלה היו יכולים לראות אולטרה סגול הם לא היה מגיע אליה כי המים לא יעבירו אותו גם ככה.
כל מה שראינו עד עכשיו קורה בגלל מבנה הרשתית.
הכורואיד – הוא לא איבר נוירופיזיולוגי אבל בינו לבין הפוטורצפטורים יש את השכבה שלRPE ובציור רואים שיש להם מן זרועות. הרודס והקונס מחוברים במן זרועות לתאי הRPE. לאחר מכן יש 3 שכבות של תאים – שכבת הפוטורצפטורים, השכבה המרכזית – ביפולר, הוריזונטלים, אמקרינים, לאחר מכן יש את תאי הגנגליון.
התא הגנגליוני הוא היוצא דופן בהתנהגות החשמלית שלו, התא הראשון במערכת הראייה שיש לו פוטנציאלי פעולה, יש לו ספייקים במתח ממברנה. גם התאים האחרים הם ניורונים אבל אין להם פוטנציאלי פעולה – יש להם graded potentioal. מתח הממברנה שלהם עולה ויורד אבל לא בקפיצות, התאים אוספים מידע מכל מני תאים, כמות הניורוטרנסמיטורים שמפרישים כדי להשפיע על התא הם לא פונקציה של קצב של תדר ספייקים (פיק), אלא המתח ממברנה שלהם באופן כללי משפיע.
המידע במוח הוא במרחק בין הספייקים – כמו בינארי אפס אחד, ולא משנה הגובה שלהם. תאים שהם גריידד פוטנציאל, המידע לא נמצא באפס או אחד, זה תאים שעובדים אחרת לגמרי ויש להם משהו המשכי. המידע לאו דווקא עובר יותר מהר, אבל תאים אלו לא עושים פוטנציאל פעולה, המתח של הממברנה עולה או יורד בהתאם לאם יש או אין אור. יכול להיות שנאיר במקום מסוים והם יכולים לירות בקצב של 2000 פעם בשנייה.
פוטורצפטור:
יש לו גרעין, חלק חיצוני שנקרא outer segment וחלק פנימי שנקרא inner segment. בפנים יש מן דיסקים – שם קורה המעבר שהפוטונים פוגעים בו והוא מפריש בקצה ניורורצפטור שנקרא גלוטומט. כשמסתכלים על הרשתית אפשר לראות את outer/inner segment.
RPE – שכבת אפיתל דקה חד תאי/שכבתי. בקרנית יש 5 שכבות לפחות. החלק החיצוני מתחבר לRPE ושם הRPE עובד עליו.
Phototranduction: תהליך שבו יש מעבר של אור לניורוטרנסמיטורים.
הפוביה מאופיינת ב400 מיקרון, אין לה כלי דם. פלורוסין – מזריקים חומר לוריד, חומר פלורוסנטי שמאפשר להסתכל על העין במצלמה מיוחדת שאפשר לראות את כל הקפילרות. בפוביה אין כלי דם כדי שלא יהיה משהו שיעשה לאור עיוות. בבfoveal pit יש שקע שאין בו גנגליונים וביפולרים. ?????
היום יש מכשור שמאפשר לראות פוטורצפטורים באנשים חיים.
יש higher order aberration – גם לבני אדם, בדר"כ לא מתייחסים כי המשקפיים שיתאימו בעזרת הטכנולוגיה המתאימה יקרות מאוד.
הרגישות של הרודס זה פוטון בודד – אפשר לתת להם פוטון בודד ויהיה שינוי ב200 תעלות נתרן ,שינוי במתח הממברנה, לא בדיוק ספייק כי אין להם פוטנציאל פעולה. הפוטון הבודד גורם לשינוי ב200 תעלות נתרן.
לוקחים רשתית ומבודדים ממנה את הפוטורצפטורים, תופסים את אחד מהם עם פינצטה. גודלו של פוטורצפטור אחד הוא 1.5 מיקרון, כשמאירים עליו כל פוטון בודד נותן שינוי במתח הממברנה, שינוי יחסית איטי.
ככל שהפוטורצפטור מקבל יותר אור, יש הבדל גדול יותר בגרף והוא מפריש יותר חומר לתאים אחרים. אם נבדוק גלי מוח לאור בעוצמה שונה, אנחנו קולטים גלי מוח כשעושים פלאש לבן אדם ושם גלי מוח באזור של הקורטקס הראייתי שנמצא מאחור ואז נקבל מן צורת גל שיש לה חלק שלילי, חלק חיובי ואז הוא יורד.
כאשר נגדיל את כמות האור אחרי 80 מילי-שניה הייתה פעילות במוח – זה יחסית לאט, במוח של בן אדם יש פעילות כבר ב15 מילי-שניה. ככל שהאור נהיה חזק יותר העקומה זזה שמאלה וגם נעשית יותר גדולה. הכחול והאדום הם אור חלש והם מאוחרים יותר-הפיק שלהם מאוחר.
כאשר יש יותר אור – התגובה היא חזקה יותר והזמן תגובה מהיר יותר. תאורה משפיעה גם על המהירות שבה ניראה ומהירות קבלת החלטות וכו'. התהליך שקובע את מהירות הראייה זה הפוטוטרנסדקשיון – מעבר של אור לסיגנל ניורונלי.